יום שני, 10 באוגוסט 2015

פסיכופת

אפשר כמה מילים על פסיכופת?


פסיכופת הוא זה שעושה מה שרבים מייחלים שיקרה - 
ושמישהו אחר יעשה את זה,
הפסיכופת הוא המישהו האחר שמאפשר לנו לכולנו,

להזדעזע מהתוצאה - אבל בלי לקחת אחריות.
.
פסיכופת הוא הנציג של הקצה.
כאשר אני בז לאחר אני קצת פסיכופת.
כאשר אני יהיר, יקיר, יתיר, תדיר מעל אחרים,
קצת מעט, יש בי פסיכופת.


יש הטוענים שככה הוא נולד, הפסיכופת.
הוא לא.

פסיכופת הוא תגובה, תגובה מתמשכת,
אפילו תגובת שרשרת 

לשורה של מחדלים עקרוניים,
שכן, אדם נולד עם טמפרמנט מסוים. 

וזה עיקר השוני בינו ובין אחיו.

טמפרמט סוער למשל, להמחשה של זה,
כאשר הוא נתקל כמו בקיר בעיקור, סירוס, עוות,
עוול, איוולת, התעללות, טמטום, סד כמסד,
ילדותיות הורית, פדופיליה תרבותית, קנאות,
לאומנות, ביטול עצמי, הקרבה, קרבנות,
הוא עשוי לחפש פתרון סופי לתסכול מתמשך.

כך מתהווה פסיכופת. במעשה אחד, 
או שורה של מעשים שכולם על חשבון חיי אחרים.

הרוב, תודה אל ולחסד,
שורדים את זה ללא מעשים כאלה. קיצוניים.

הרוב רק ממשיך להזין את המצע הזה 
על פיו חרדה היא ההוכחה לכשירות אימהית, 
חניקה כפייה ושליטה ללא מצרים הן הביטוי הנשגב לאהבה, 
וכליאה היא בהחלט דרך לגיטימית
לאילוף הילד להיותו סתם פסיכי.


שזה הרוב.
רובינו.
סתם פסיכיים. בלי אחריות על פסיכופתים.

החברה מטפחת את הפסיכופת, 
מגדלת את העשב השוטה - כאפשרות.
בד בבד מעלימה עין.
כמו הירדמות השוטרים מול פסיכופת ידוע מראש.


לעולם נמצא האדם שייקח על עצמו את הטירוף, 
ויעשה מעשה שיש לא מעטים שבהחלט לא מצטערים עליו.
הם לא היו עושים את מה שהוא עשה,
אבל הם לא מצטערים.


לדבר זה קל.

והקל ביותר זה להפחיד.
ואם אתה עושה מעשה, כמו דאעש, עורף ראשים,
הקורא התמים ממש יכול להרגיש את הסכין
יורדת על צווארו.

עד כדי כך.

הכל מוביל אל מעשה. 
בדיעבד לעולם זה מעשה מובן מאליו.
כמו רצח גנדי.
רצח מרטין לותר קינג.
רצח ג'ון לנון, יצחק רבין, וכן הלאה...

תמיד בסוף יש פסיכופת מטופח היטב,
בידי חברה מודעת וחברה לא מודעת,
והסביבה שסיפקה ומספקת את כל התנאים
לצמיחה של פסיכופתים, לא לוקחת אחריות.


אלא מזינה את המצע היטב,
ומדשנת מצוין, שיהיה הבא,
המקרה הבא, 


אפילו כותרת יותר גדולה בעיתון.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה