יום שלישי, 1 בספטמבר 2015

עדות

אין דרך פשוטה לומר להורים שעליהם להחזיר לעצמם את מפתחות החינוך.
אין שום פיתוי בזה. להפך, מפחיד, לקחת אחריות שממילא שלך ולעשות עם זה משהו.

אם הדברים מעוררים התנגדות, אשמה ובושה הרי שזה לא העניין לשמו הם הובאו.
לא על מנת לפגוע או להציק או להוכיח או לזעזע. 


אלא הם עדות העולה מתוך התבוננות אישית של עשרים שנה, במסגרת הבית והמשפחה,
שבעה ילדים ובחירה בחינוך ביתי מכורח פנימי. פשוט לא ניתן לחיות אחרת.

הם שירת הלל לצמיחה היחידנית האפשרית בתוך החירות להיות בראש ובראשונה
חלק מתהליך חניכה עצמית של יחידת המשפחה. ממשפחה גרעינית וממשפחה מורחבת.

הם הצבעה על ילדותיות התפיסה המחנכת במובן של אילוף. המסרסת במובן של חישול לכאורה,
הם הצעה להתבוננות מחודשת על הילדים ועל הילד הפנימי שבתוך כל הורה.

הם הצבעה על עוולות שנעשים ונעשו. הם קריאה להורים להתעשת ולהתחיל לחשוב הלאה,
על ילדיהם.
ועל עצמם.

הם התקוממות רבתי אל מול מצב שהכותב חסך מילדיו - חלקם באופן מלא וחלקם באופן חלקי.
ההתרסה שבהם באה מתוך הילד הרותח, שמקבל סמים על מנת להירגע.

ולכן, מי אשר מעוניין להתנצח עם הדברים - לכל שאלה תשובה, לכל אמונה ספק
ואין ידיעה נרחבת מתינוק יונק ואין למידה נרחבת מהלמידה האקראית.

---
אחד האדם

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה