יום ראשון, 7 בפברואר 2016

שלטון הקרבנות

לטובת הרשומה הזו נגדיר את הקרבן ככל מי שנמצא על הסקאלה של האלימות, מהרודן הקלאסי (שגם הוא לעולם קרבן של נסיבות) ועד הקרבן שנבחר מתוך היותו חסר אונים, חסר ישע.

אלא שחסר הישע שולט לא פחות מהרודן.
המדיה התקשורתית, הן הכתובה ובמיוחד האלקטרונית נשלטת ביד רמה על ידי הקרבנות.

כל אשה שנמצאת נעלבת ממשהו מוצאת לנכון לרוץ לספר לכותרת בעיתון ולאייטם במסך הקטן.

אשה שמתפרנסת ראשית מיופיה ולאחר מכן מאופיה, נעלבת מכך שמי שפירנס אותה עד אתמול בחר לסלקה מעל פניו מפאת גילה.
רצה לתקשורת לייבב ומיד כל חברותיה, הקרבנות בפוטנציה או אלה שרק אתמול נזנחו לטובת צעירות מהן, קמות ומקימות קול צעקה.

שכן הקרבנות היא היא החדשות הכי טובות.
קרבנות מעשי האלימות והייאוש, ילדים צעירים מתוסכלים יוצאים לרצוח ומוגדרים כמחבלים אבל גם הם קרבנות, וקרבנותיהם, אלה הנרצחים מסוקרים ביד נדיבה על ידי צקצוק חרבות המילים.
נחיה על צקצוק החרבות והמילים.

אנשים שעבר זמנם מבחינת התהילה (שלעולם זמנית) מוצאים את עצמם לבד, מתקרבנים אל מוות מתוקשר, ומקבלים כותרת אחרונה בעיתון, מדינה שלמה מיוצגת על ידי אנשי ציבור המתייגים אותה כקרבן.

מדינת ישראל כקרבן של ארגונים קטנים שכל אומנותם היא העלאת קרבנותם למדרגת חקיקת חוקים על ידי רודנים קטנים שנבחרו במן שיטה עקומה לאמלל את העם בהבלי משחקי הכס.

כך, רוצה כותרת? היה קרבן.

רוצה לשלוט, היה קורבן.

והעם הזה, העם היהודי, הגזען והמתנשא, הצודק והנאור והרודן והקרבן, ממשיך במסע ההסתה המתמיד נגד לקיחת אחריות, נגד עצמאות וחירות.


וההורים ממשיכים לשלוח את ילדיהם אל מוסדות ההתקרבנות, מקריבים את ילדיהם, את טריות מוחם ונפשם על מזבח המדינה, העם, החברה והשלטון.

אבל הס מלומר שהילדים קרבן.

שמא יבחרו בחירות.

---

אחד האדם

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה