יום שישי, 12 בפברואר 2016

רעייתי


רעייתי,
איני יודע מדוע קפץ עלי צורך זה, אולי משום שבשעת שיחת חולין גלשנו בדרך מופלאה אל הקודש האצור במעשה האהבה; יצירת יש מאין; עיבור; הפריה הבשלה והולדה, אולי משום אלה ואולי מסיבות אחרות, אני מוצא את עצמי יושב מול המחשב ומלהג עם עצמי דווקא את הקושי והתסכול והבדידות האופפים אותי כגבר; כזכר; כאיש; כאב, בעת תקופת ההריון והלידה עצמה.
כמו ערפל האופף בית וקרירותו איננה מורגשת בפנים הבית, כך קיימת לה עננה קטנה של תסכול אשר לעתים הופכת לשמיים שחורים ומאיימים, לעתים כמעט ואינה מורגשת אך דומה שבכל מקרה היא שם נישאת באויר, שטה על כנפי הרוח.
וכאשר אני מניח את ידי על לבי, עלי להודות שאין זה פשוט כלל ועיקר להיות גבר בעולם "זכרי" כל כך. עולם זה כמדומני משרת היטב את תחושות התסכול והמרי של חלק מהנשים, המאשימות ויודעות כי הצדק אתן, בבואן להטיל גם בי את אשמת החיים הפשוטים שלי בעולם השוביניסטי המתקיים ובנוי לצרכי ולמעני כמו לצרכי ולמען כל הגברים כולם.
מכל מקום אותם חיים פשוטים, אותה פשטות מובטחת, אשר כביכול מחויבת המציאות לחיי כגבר בעולם זה, במידה ואכן יש בה ממש, מה שמוטל בספק גדול, אותה פשטות נעלמת ומסתבכת תדיר בעת תקופת ההבשלה - ההריון, ומתעצמת במהלך הלידה, לסבך רגשות סותרים.
רגשות אלה אינם דווקא הפוכים זה לזה, אלא באופן מופלא שזורים זה בזה, באופן שמסתבך לכאורה לפלונטר בלתי אפשרי להתרה. לכאורה אני כותב, מכיוון שלשמחתנו, בקצה תהליך ההבשלה והלידה, מגיחה דמות הנולד, מאירה ומאזנת באופן מופלא ומיידי, מהווה פיצוי מלא על כל אותה תסבוכת רגשית בלתי פתירה המתקיימת במהלך ההריון והלידה.

אֵם ילדי,
הנה אני מתבשר כי אני עומד להיות לאב לראשונה. האושר שנובע מתוכי כפול: עלייך ועל התהוות בכורי. שמחתי מוחשית ואולי היא-היא שדוחקת בי לרצות לרוץ ולספר לכל האדם, לספר אני אומר? לצרוח, לשאוג, לבשר לעולם עד כמה אני מאושר, רוצה לשתף אותו בשמחתי.
במקביל, איני יודע מדוע, אך מפעם לפעם עולה בי ביישנות קלה, כממתיק סוד אתך ואיתי, בדממה.

והנה את משתנית לנגד עיני, נעשית יפה מיום ליום, פורחת, הופכת אשה, אם. מאושרת ובלתי צפויה, וכל יום שעובר את זוהרת יותר, זקוקה לי יותר ועם זאת רחוקה יותר. רחוקה. זאת המילה, כאן עיקר הענין, השורש, הבעיה המתסכלת מכולן, לפתע את שהיית איתי, מסתגרת, נאלמת, נעלמת אל תוך עצמך, נמצאת במקום בלתי חדיר, אטום, סגור לחלוטין.
וככל שאת מתרחקת כך אני מתכווץ, חש שמחלחל אלי פחד, והפחד כדרכו דוחף אותי אל הבדידות, ובמקביל הסקרנות והקנאה הורגות אותי. הקנאה באותו עובר המתפתח בך והסקרנות ל"תחושות בטנך", תרתי משמע, תחושותייך שלך, ותחושת היצור החי בקרבך.
רגעים אלה הולכים ותופחים כפי מדת בטנך המקסימה, ואני באופן טבעי חש שעלי להתרחק. וכפי מדת המרחק בו את שרויה ממני כאשר אנו ביחד, כך מדת הזמן בו אנו לחוד, כשאני הוא זה שמתרחק ממך.
ובכך שאני משאיר אותך לבדך, אני חש שאני מניח לך להיות עם עצמך ואיני מפריע להרהור התמידי המתקיים בינך לבין עצמך. עם זאת, חייב אני להודות על האמת, מתמתקת לה נקמה קטנה על "בגידתך", שכן את הופכת לך מנערה לאם ומשאירה אותי בדד; עלייך עוברות תמורות גופניות ומסעירות בתהליך זה ואילו אני נשאר כפי שהייתי; את אשה הרה הנושאת בחובה חיים ואני נותר ללא שינוי, רק עם הבטחה רחוקה שהנה אני הופך לאב.

בעתיד אדע כי כל אותם ימי עבודה אינסופיים, ההתרחקות הפיזית שלי ממך, מפריעים לך להיות לבד, מכיוון שאת רוצה להיות מסוגרת ומרוחקת בקרבתי, כאילו בדידות הריונך תלויה בהיותי אתך על מנת שיהיה לך מאין להתרחק.
בעתיד את תאמרי לי שזה בדיוק הפוך, שאת זקוקה לי על מנת שיהיה לך לאן לחזור.

אז, כמובן לא הייתי מודע לעניין זה של המרחק, והצורך להתרחק, לא הייתי מודע לכל ההסברים המחוכמים שאני מעלה על הניר כעת, אבל אני זוכר שחשתי בודד. אני זוכר שגם את וגם אני וגם הסביבה כולה, המשפחה המורחבת, חיינו סביב ההריון. אני זוכר שהשאלות המרכזיות היו כיצד את מרגישה, מבחינה פיזית, מבחינה רגשית, וכולם מתעניינים רק בהריון ובך ובילד הצפוי, ולי אין מה לומר, אני הרי איני מבין בדברים האלה, ואת בלב כל המהומה שקטה ומחויכת בינך לבין עצמך, ואת כל כך יפה וכל כך רחוקה באותם רגעים. ואני מוקסם ומתוסכל יחדיו.

וככל שההריון מתקדם כך את מצליחה להפתיע אותי; מעברים רגשיים קיצוניים מטלטלים אותי בין אהבה שמימית לרשימת דרישות וטענות; בין שמחת תזוזות צאצאנו למגע יד על בטנך, לדרישה בלתי פוסקת לאישורים על היות הריונך יפה, על היותך נאהבת; בין סקס ותשוקה, לרצון פשוט בליטוף, במגע.
כאן אני חש אולי בפעם הראשונה כיצד עולה אותה תחושה שאחר כך תחזור בכל ההריונות ולמעשה תלווה אותי לאורך כל חיינו; תחושה שאין לי סיכוי להדביק את הקצב; להבין מה את רוצה. להבין מה לעזאזל את רוצה.
מכאן עולה המסקנה שאין מה לעשות, את פשוט בהריון ואני לא מסוגל להבין מה זה ואיך זה להיות בהריון, ולכן עלי לשתוק ולחכות עד שהדברים יסתדרו מאליהם. לפיכך עלי להשתדל לספק את רצונותייך ולהמעיט בבטוי רצונותי שלי.
מסקנה זו, מבלי משים הופכת להיות תירוץ מצוין להתחמק מעימותים לאורך השנים ומלווה אותי לאורך כל ההריונות, בהיותה מעין מוטו מנחם המאפשר לי גם להשתדל לדאוג לכל העולה על רוחך כאשר אני אתך, וגם להתרחק ממך מדי פעם ולהתבודד עם עצמי.
אז, לעתים מתקוממת בי התקוממות כלפי אותו עולם "זכרי", עולם המתיימר להניח אחווה ונחמה בתמורה לנכונות להשתייך אליו על כל גווניו, ואותו החלק המזלזל ובז לנשים, או לחלקים הנשיים הקיימים בגבר, זר לי ומעורר בי התנגדות (חלק זה מהותי לקיום אותו עולם "זכרי"). ולעתים קורה שתוך העלמת עין ומתוך מצוקה, אני דווקא נסחף לעולם זה ה"זכרי", לפשטות ולנוחות שהוא מציע, כשאני מניח לעצמי נפילה למלכודות אשלית-הנחמה-הקולקטיבית-המזויפת המסתתרת מאחוריו.

ולעתים עולה בי תחושה חזקה של תסכול, כאשר מעשי הופכים מובנים מאליהם, כך אני חש כי במערך הזה של ההריון אני עצמי הפכתי להיות מובן מאליו שאין מתייחסים לרגשותיו ורגישותו. כן, אותו מובן מאליו שעוד תדברי עליו רבות במהלך חיינו, אותו מובן מאליו שאיננו מעריכים די, עקב שגרת החיים, המטלות, והרצון להתקדם עוד ועוד.

והנה מגיעה העת ללדת, לחץ ומתח מחד ומאידך בטחון ושלווה. והאחות הזאת שדוחפת לך יד ומכאיבה לך סתם, ואני עומד, מרגיש חסר אונים, הן איני יכול לכאוב במקומך, ולא אוכל להוריד מכאבך. רק אוחז בידך ונלחם עם הרופאים והאחיות על זכותך לא לקבל אפידורל וכד', ולמרות הכל הם מעיזים לחתוך אותך, ואנחנו מסכימים מחוסר ידיעה, ואז אנו, את ואני מולידים-יולדים-נולדים ביחד, מתוך ההשתתפות במעשה הבריאה המשותפת הראשון שלנו - בננו הבכור.
ואחר כך, אני אוחז, מחזיק בבני, והוא היה כל כך קטן,
ואני הייתי כל כך קל.

אין בכוונתי להלאותך יקירתי בעוד פרטים וטענות ומענות, איני מעוניין אלא להבהיר לך את תחושותי. מעבר לכך הרי אנו באמת ובתמים אוהבים, ולמעט אותה עננה קטנה, אשר דומה שיש בדעתה להעלם, עיקר אושרנו הוא במשימה המרכזית של חיינו עד כה, זו שמתחילה במעשה האהבה, צומחת להריון, מתגשמת בלידה ובכך משלימה את מעשה ההולדה.
ולאחר מכן גידול וטיפול וסבלנות ואהבה ולמידה יומיומית, ובניית תולדות חיים אשר כפי שהבטחנו זו לזה וזה לזו ללא כל ספק הנם מענינים ומלאים, ורבים רבים בהם רגעי השיתוף והיחד על רגעי הכאב והבדידות. ועניין זה יקירתי כדאי שנדע היטב כי במשימת האהבה והבריאה, אנו, את יודעת, ערֵבים הדדית, שותפים מלאים, פוסעים יד ביד ומביטים עין בעין.

אישך

---

אחד האדם

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה