לא פתיחת שאלת קיומו או אין קיומו של האל הטוב עולה כאשר האדם מברר את משמעות חייו.
נמצא קידוש החיים - קידוש השם.
קידוש החיים לא מדבר על היעדר מוות.
אם יש לך אירוע חי - זה המוות.
וכאשר המוות הפרטי שלך בא לשירות השבט,
אתה עשוי למות בפומבי.
וזה אירוע חי מאוד, לרבים, כולם מתים אתך
וממשיכים לחיות.
השבט הוא הלאום.
---
הגיעה העת ובא זמן שנחזור להיות משפחה.
משפחת האדם באשר הוא אדם.
משפחת היונקים באשר הם יונקים.
משפחת החיים באשר הם חיים.
---
השיבה הביתה אם כך אל חיק המשפחה אינה כרוכה באיזו פילוסופיה נשגבת, אידאה או משמעות שמאפשרת לאדם לחוש נעלה, ראוי, מואר. אלא אינטימיות בסיסית כפי מגע כף הרגל על האדומה העירומה, ורטט שמחת האדמה אל ברואיה, ועל האדמה האחת פוסעת משפחת האדם.
---
אפשר שההתעלות אל המקום בו המעמדות השונים הקיימים בתוך נפשנו הפרטית, אלה המוכיחים את קיומם גם בהתבוננות החוצה אל זולתנו, אחינו, יריבינו, אויבנו,
מאפשרת לכל האדם, לאכול ממרומי העץ את הפרי המואר ביותר, ובה בעת ליהנות מפטריות הצצות על רקבובית היער הפורייה בעונתה.
---
כחומר החי, הרגיל במאבק כחלק בלתי נפרד מהחיים - אם כי לאו דווקא כחלק מרכזי, כל הזמן, בכל מקום ובכל שעה - הדחף הטבעי, השבטי מאפשר לנו להתעלות מעל זולתנו על ידי רמיסתו - ברמת החשיבות העצמית, היהירות העצמית והצדקות פנימיות המאפשרות לנו לחיות עם עצמנו בשלום בעודנו גורמים עוול לזולת ופוגעים בו.
בתוכנו פנימה איננו באמת בשלום. אין שום שכל ישר בפגיעה באחר, ויש הרבה מאוד שכל ישר ביחסי גומלין.
ולמקום המוסתר הזה -
טוב להתעלות.
---
לחיות על קידוש השם מדבר על לחיות.
לא "להיות בחיים".
אלא - לחיות. לנשום. להסכים.
להאיר פני סובבים אותך.
לחזור הביתה.
---
אז, כאשר האדם האחד חוזר הביתה - אל המשפחה,
נמצאת החזרה הזו כמו מאפשרת שלום.
שלום המאחד ומשלים בין ניגודים.
שלום שיש בו גם כעסים. ומחלות הקנאה וצרות העין, אלימות והקטנה עדיין שם.
אבל בד בבד האהבה הכבירה הסובלנות האין סופית,
הנדיבות המובנת מאליה, הרוך וההעצמה ההדדית -
לא נפקדים. אלא נמצאים שם בו זמנית.
---
שכן כל מה שנדרש הוא שינוי ההתבוננות לרגע, מההיבט הזה שמעניק משמעות למות קדושים, אל הרעיון של לחיות על קידוש השם. על קידוש החיים.
---
ואלוהים עדי, שגם כשאינו נוכח אצל אדם זה או אחר אלא ככלי להתנגח בו - שמי שמוכן לחיות על קידוש השם, ולו לרגע, עשוי לראות את
טבעו של הטוב.
---
אחד האדם
נמצא קידוש החיים - קידוש השם.
קידוש החיים לא מדבר על היעדר מוות.
אם יש לך אירוע חי - זה המוות.
וכאשר המוות הפרטי שלך בא לשירות השבט,
אתה עשוי למות בפומבי.
וזה אירוע חי מאוד, לרבים, כולם מתים אתך
וממשיכים לחיות.
השבט הוא הלאום.
---
הגיעה העת ובא זמן שנחזור להיות משפחה.
משפחת האדם באשר הוא אדם.
משפחת היונקים באשר הם יונקים.
משפחת החיים באשר הם חיים.
---
השיבה הביתה אם כך אל חיק המשפחה אינה כרוכה באיזו פילוסופיה נשגבת, אידאה או משמעות שמאפשרת לאדם לחוש נעלה, ראוי, מואר. אלא אינטימיות בסיסית כפי מגע כף הרגל על האדומה העירומה, ורטט שמחת האדמה אל ברואיה, ועל האדמה האחת פוסעת משפחת האדם.
---
אפשר שההתעלות אל המקום בו המעמדות השונים הקיימים בתוך נפשנו הפרטית, אלה המוכיחים את קיומם גם בהתבוננות החוצה אל זולתנו, אחינו, יריבינו, אויבנו,
מאפשרת לכל האדם, לאכול ממרומי העץ את הפרי המואר ביותר, ובה בעת ליהנות מפטריות הצצות על רקבובית היער הפורייה בעונתה.
---
כחומר החי, הרגיל במאבק כחלק בלתי נפרד מהחיים - אם כי לאו דווקא כחלק מרכזי, כל הזמן, בכל מקום ובכל שעה - הדחף הטבעי, השבטי מאפשר לנו להתעלות מעל זולתנו על ידי רמיסתו - ברמת החשיבות העצמית, היהירות העצמית והצדקות פנימיות המאפשרות לנו לחיות עם עצמנו בשלום בעודנו גורמים עוול לזולת ופוגעים בו.
בתוכנו פנימה איננו באמת בשלום. אין שום שכל ישר בפגיעה באחר, ויש הרבה מאוד שכל ישר ביחסי גומלין.
ולמקום המוסתר הזה -
טוב להתעלות.
---
לחיות על קידוש השם מדבר על לחיות.
לא "להיות בחיים".
אלא - לחיות. לנשום. להסכים.
להאיר פני סובבים אותך.
לחזור הביתה.
---
אז, כאשר האדם האחד חוזר הביתה - אל המשפחה,
נמצאת החזרה הזו כמו מאפשרת שלום.
שלום המאחד ומשלים בין ניגודים.
שלום שיש בו גם כעסים. ומחלות הקנאה וצרות העין, אלימות והקטנה עדיין שם.
אבל בד בבד האהבה הכבירה הסובלנות האין סופית,
הנדיבות המובנת מאליה, הרוך וההעצמה ההדדית -
לא נפקדים. אלא נמצאים שם בו זמנית.
---
שכן כל מה שנדרש הוא שינוי ההתבוננות לרגע, מההיבט הזה שמעניק משמעות למות קדושים, אל הרעיון של לחיות על קידוש השם. על קידוש החיים.
---
ואלוהים עדי, שגם כשאינו נוכח אצל אדם זה או אחר אלא ככלי להתנגח בו - שמי שמוכן לחיות על קידוש השם, ולו לרגע, עשוי לראות את
טבעו של הטוב.
---
אחד האדם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה