בראשית רשומה זו מניח הכותב אקסיומה על פיה הכל בסדר מראש. אין כל פסול במתרחש בהווה וגם אם עולים קשיים תסכולים ואף עוולות שנראה שלא ייסלחו אף פעם - הכל בסדר. הכל בחסד.
האקסיומה מגדירה את החיים כ
אושר צרוף (לאו דווקא רצוף),
ואת התקופה כ
הווה מופלא,
ואת המרחב - כגן עדן עלי אדםה,
לא גן העדן העתידי, המובטח, אלא זה הקיים,
המספק לכל האדם את התנאים לחיים מאושרים.
מלאים.
מסקרנים
ואף רצופים מכאוב וסבל שזה חלק מהעניין.
וטוב לזכור שאנו חולקים את גן העדן,
את החיים על הכדור הזה עם יצורים אחרים,
צורות חיים אחרות,
חלקן כלל לא מוכרות לנו ולא נראות לנו.
כך שגם בגן עדן היתושים עוקצים והנחש מכיש.
---
הדברים מובאים על גב תולדות הכותב, תולדותיו האישיים ועדיין ההתייחסות הינה כללית, לכל האדם ולאחד האדם.
שהרי מדובר באדם שאמו הורתו לוותה אותו אך ורק בשנותיו הראשונות וחווה אם כך חוסר גדול בהיבטים אימהיים בריאים, וחסדי ילדותו ניכרים בחריצי פניו
שלשנים יש קמטים ולאדם יש שנים.
ומתוך אי ידיעת אי-מהות בריאה,
למעט כאמור תחילת ההתחלה
ועד כמה משמעותית ההתחלה הזו
שהיניקה את הילד מחלב שדיה,
וכשהיתה בעבורו היתה במלואה,
וכשהלכה כבר נוסד בסיס בריא
ובגר בינקותו ומשם כותב.
שכל מה שחסר זו נוכחות אימהית בריאה.
ולפיכך היטיב לבחור את אם ילדיו.
---
עכשיו ברשותכן -
הנחנה לילדים - בבקשה.
---
יש טעות רצינית ביותר של אמהות "יודעות כל"
שלקחו את שרביט ההוראה ברצינות מיותרת,
לכאורה לטובת הילד והתפתחותו -
ו ל א ה י א.
על פני לחנך את הילד ולדאוג לו למפגשים וחוגים ותעסוקה מבוקר עד ערב - הניחו לילד.
העסקנה את עצמכן.
לא חשוב במה.
משהו שמביא שמחה. צאנה במחול.
הילד הוא חלק מחייכן.
הוא זקוק לנוכחות - לא למורה.
הוא זקוק לבטחון - לא לנזיפה.
ניכר ההבדל בין תכנית עבודה ולימודים מסודרת ועמוסה
לבין לימודי החיים כאשר את - האמא - הורתו
עסוקה במטלות חייך
שהן אכן קשורות גם בתפעול הבית והמשפחה,
ומשתנות על פי גיל הילדים
ושמחת הגילוי של היונק במשחקו,
מניחה לך שחרור הילד למשחקיו בעיקר,
כשהוא לצידך וככל שמתבגר מתרחק -
מהמנשא לזחילה ולהליכה
ולאט לאט הולך ממך יותר ויותר -
שחררי אותו.
מהות האי מהות היא שחרור.
שחררי את המורה שבך,
היי שלמה עם חייך
המחיזי לך חיים מעניינים ומסקרנים
ומלאי שמחה והילד הוא חלק מזה.
כאשר הוא צעיר מאוד בהחלט קורה
שהוא מביא את השמחה וטוב שכך,
שמרוב חמידותו הוא עשוי
לקבל יותר תשומת לב וכולם יוצאים נשכרים.
ובד בבד שחררי.
אינך יודעת כלום.
רק להגן עליו. לתת לו את התנאים הטובים ביותר -
על פי בחירותיו ובתוך תנאי החיים של המשפחה
שלא תמיד עולים בקנה אחד עם רצונותיו.
התבונני בו, אהבי אותו. היי קשובה -
ושחררי.
בתקופה זו -
משימת ההורות העיקרית היא
למידת החירות מתוך התבוננות בילד
אשר לשם הגנתו ובריאותו הנפשית
טוב יהיה
להקטין גירויים.
עד כמה שאפשר.
לא להוסיף ולא לכוון ולא לחנך ולא ללמד ולא שום דבר.
להיות.
נכוחה.
נוכחת.
לאהוב.
לדאוג להזנה וחיבוק וקורת גג, והגנה מפני זרים.
הניחי להכוונתך.
היא מתרחשת באופן ספונטני על ידי התנהגותך בלבד.
וזה גורף אם מסכימה לכך או לאו
אם מודעת לכך או לאו.
הריצה מחוג לחוג וטמטום הילד אל פעילות נכפית
אינה מיטיבה אתו ואינה מטיבה אתך.
בעבורו כך צריך להיות כי את אומרת.
בעבורך אין בזה יותר
מבריחה מאותו חלק בחייך שהוא את נטו.
בריחה מלמצוא שם את עצמך -
בריחה אל אימהות מוגזמת ובלתי אחראית.
הניחי לילד.
מצאי את עצמך.
---
עכשיו אם עולה כעס ותחושת אשמה ,
טוב לחזור אל הפתיח בבחינת הכל בסדר.
שכן מי שנגלה לו שהוא לכוד בתוך
המלכודת הזו של בריחה מעצמו
עשוי לאחר העלבון והאכזבה להתבונן מחדש.
ולראות שיש דברים בגו.
שעל פני שהילדים יצמחו לצד הוריהם, כמשפחה,
נוצר מצב שהילדים צומחים במקום הוריהם,
שנותרו בתפיסות ישנות של תוצאות,
פוטנציאל והאמונה המשעשעת מכל בדבר
נדבך על נדבך.
הניחי בבקשה לכל הידיעות והשיטות.
זו את נטו.
זה הילד נטו.
זה נטו.
---
אחד האדם
האקסיומה מגדירה את החיים כ
אושר צרוף (לאו דווקא רצוף),
ואת התקופה כ
הווה מופלא,
ואת המרחב - כגן עדן עלי אדםה,
לא גן העדן העתידי, המובטח, אלא זה הקיים,
המספק לכל האדם את התנאים לחיים מאושרים.
מלאים.
מסקרנים
ואף רצופים מכאוב וסבל שזה חלק מהעניין.
וטוב לזכור שאנו חולקים את גן העדן,
את החיים על הכדור הזה עם יצורים אחרים,
צורות חיים אחרות,
חלקן כלל לא מוכרות לנו ולא נראות לנו.
כך שגם בגן עדן היתושים עוקצים והנחש מכיש.
---
הדברים מובאים על גב תולדות הכותב, תולדותיו האישיים ועדיין ההתייחסות הינה כללית, לכל האדם ולאחד האדם.
שהרי מדובר באדם שאמו הורתו לוותה אותו אך ורק בשנותיו הראשונות וחווה אם כך חוסר גדול בהיבטים אימהיים בריאים, וחסדי ילדותו ניכרים בחריצי פניו
שלשנים יש קמטים ולאדם יש שנים.
ומתוך אי ידיעת אי-מהות בריאה,
למעט כאמור תחילת ההתחלה
ועד כמה משמעותית ההתחלה הזו
שהיניקה את הילד מחלב שדיה,
וכשהיתה בעבורו היתה במלואה,
וכשהלכה כבר נוסד בסיס בריא
ובגר בינקותו ומשם כותב.
שכל מה שחסר זו נוכחות אימהית בריאה.
ולפיכך היטיב לבחור את אם ילדיו.
---
עכשיו ברשותכן -
הנחנה לילדים - בבקשה.
---
יש טעות רצינית ביותר של אמהות "יודעות כל"
שלקחו את שרביט ההוראה ברצינות מיותרת,
לכאורה לטובת הילד והתפתחותו -
ו ל א ה י א.
על פני לחנך את הילד ולדאוג לו למפגשים וחוגים ותעסוקה מבוקר עד ערב - הניחו לילד.
העסקנה את עצמכן.
לא חשוב במה.
משהו שמביא שמחה. צאנה במחול.
הילד הוא חלק מחייכן.
הוא זקוק לנוכחות - לא למורה.
הוא זקוק לבטחון - לא לנזיפה.
ניכר ההבדל בין תכנית עבודה ולימודים מסודרת ועמוסה
לבין לימודי החיים כאשר את - האמא - הורתו
עסוקה במטלות חייך
שהן אכן קשורות גם בתפעול הבית והמשפחה,
ומשתנות על פי גיל הילדים
ושמחת הגילוי של היונק במשחקו,
מניחה לך שחרור הילד למשחקיו בעיקר,
כשהוא לצידך וככל שמתבגר מתרחק -
מהמנשא לזחילה ולהליכה
ולאט לאט הולך ממך יותר ויותר -
שחררי אותו.
מהות האי מהות היא שחרור.
שחררי את המורה שבך,
היי שלמה עם חייך
המחיזי לך חיים מעניינים ומסקרנים
ומלאי שמחה והילד הוא חלק מזה.
כאשר הוא צעיר מאוד בהחלט קורה
שהוא מביא את השמחה וטוב שכך,
שמרוב חמידותו הוא עשוי
לקבל יותר תשומת לב וכולם יוצאים נשכרים.
ובד בבד שחררי.
אינך יודעת כלום.
רק להגן עליו. לתת לו את התנאים הטובים ביותר -
על פי בחירותיו ובתוך תנאי החיים של המשפחה
שלא תמיד עולים בקנה אחד עם רצונותיו.
התבונני בו, אהבי אותו. היי קשובה -
ושחררי.
בתקופה זו -
משימת ההורות העיקרית היא
למידת החירות מתוך התבוננות בילד
אשר לשם הגנתו ובריאותו הנפשית
טוב יהיה
להקטין גירויים.
עד כמה שאפשר.
לא להוסיף ולא לכוון ולא לחנך ולא ללמד ולא שום דבר.
להיות.
נכוחה.
נוכחת.
לאהוב.
לדאוג להזנה וחיבוק וקורת גג, והגנה מפני זרים.
הניחי להכוונתך.
היא מתרחשת באופן ספונטני על ידי התנהגותך בלבד.
וזה גורף אם מסכימה לכך או לאו
אם מודעת לכך או לאו.
הריצה מחוג לחוג וטמטום הילד אל פעילות נכפית
אינה מיטיבה אתו ואינה מטיבה אתך.
בעבורו כך צריך להיות כי את אומרת.
בעבורך אין בזה יותר
מבריחה מאותו חלק בחייך שהוא את נטו.
בריחה מלמצוא שם את עצמך -
בריחה אל אימהות מוגזמת ובלתי אחראית.
הניחי לילד.
מצאי את עצמך.
---
עכשיו אם עולה כעס ותחושת אשמה ,
טוב לחזור אל הפתיח בבחינת הכל בסדר.
שכן מי שנגלה לו שהוא לכוד בתוך
המלכודת הזו של בריחה מעצמו
עשוי לאחר העלבון והאכזבה להתבונן מחדש.
ולראות שיש דברים בגו.
שעל פני שהילדים יצמחו לצד הוריהם, כמשפחה,
נוצר מצב שהילדים צומחים במקום הוריהם,
שנותרו בתפיסות ישנות של תוצאות,
פוטנציאל והאמונה המשעשעת מכל בדבר
נדבך על נדבך.
הניחי בבקשה לכל הידיעות והשיטות.
זו את נטו.
זה הילד נטו.
זה נטו.
---
אחד האדם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה