עד כאב.

לפעמים מרגיש את שריר הגזענות נתפש.

לפעמים מקבל את זה בסלחנות ומחייך על המיקום המתבקש בתחתית סולם הנאורות, לעתים מרגיע את המצפון העבש בתירוץ המודעות - "לפחות מודע לגזענות".

אז, כפי אצל כל היבט פשיסטי - הרמייה העצמית מתחפרת.

אילו נקודות זכות לוקח אדם לעצמו? ובזכות מה?

קשקוש.
מושחז, ערמומי, מתחכם -
אבל קשקוש.

כאשר התגובה העולה באופן אוטומטי היא בוז,

בהיר ונהיר ששריר הגזענות תפוש.
חזק תפוש. לא מרפה.

---

כאשר עולה אבחנה שאין בה שום ערך או משמעות,
שריר הגזענות נחבא ולא מרים את ראשו.
גם זה קורה.

---

הדיוק הרב של מירי רגב מעורר ההשתאות.

שהרי על פני גזענות והאשמת האליטה בהיותה אליטה על דעת עצמה, היא מדגישה בענוותה הרבה שהיא משמיעה את קול הציבור.

מדויק לחלוטין. הציבור נשמע כמוה.
מדויק עד כאב.

---

הנה הנה הנה עולה הבוז לעצמי, 

שעדיין הנני מושך את מיתר הקשת ויורה את חיצי הלעג וההתנשאות אל קולו של הציבור ואל הנושאת אותו - על פני להעביר בעדינות הנכונה את הקשת על פני המיתר

אל הניגון המרומם ואל מחולות ההסכמה והאחווה.

אופס. נתפש. השריר.

---

מתוך הכתבה.

'לא באתי כדי שיאהבו אותי, אלא להשמיע את קול הציבור'

מסערת תיאטרון "אל מידאן", לאוהדי בני סכנין ועד למרד אליטת התרבות התל-אביבית: שרת התרבות והספורט מירי רגב סוגרת שנה סוערת בתפקיד, מתכוננת למאבקים שעוד יבואו ועדיין לא בטוחה אם היא רוצה להיות ראשת הממשלה הבאה

מקור ראשון

אריאל שנבל | 13/5/2016 13:41