ישראל; 16.6.16

במרחק שמיעה משאגת הארי השואג,
בבית הקברות 'תל-חי'
נמצאת חוות תולעים
בה אחד האדם מנעים את זמנו,
ולעתים גם נמצא לעת בא השחר,
עת עולה בוקר.
במיוחד כאשר חוזר לעת ליל.

לא שכיח, אך קורה.
---

והנה אל יום השנה למבצע שעילתו חטיפת גופות,
משוטט אחד האדם אצל המתקנים השונים
ומוודא שניתנת האפשרות להמשיך אל יומו
ומדמה
לשמוע קול נאום מאזור רחבת הארי השואג.

בית הקברות הלאומי, אשר באותו מבצע
הועלו  אל פתחו לעולה
אל הזבח תריסר אנשים.

חמש וחצי בבוקר,
ניגש אחד האדם להשקיף האם מדמיין הוא או שמא אכן,
ונגלה שאכן,

בני נוער בצבעי הדגל,
נואמים נאומי פאתוס,
 נשבעים ושוב ושוב, אומרים וצועקים – אנו מתחייבים.
בכוונה גדולה. קהי חושים.
ומתחייבים להיות בסדר ולמלא את מצוות מוריהם, הוריהם, ושאר יודעי דבר.

ובא ריקוד הדגל,
וההורים זחוחי מבט ואטומי לב,
מוחאים כפיים בהתלהבות.
ואחד האדם כבר מצר על אלה מבין הילדים האלה
 שיהיו לזבח בידי מנהיגיהם, מוריהם
והוריהם השכולים לעתיד,
ימררו את היעלמותם אל מזבח הקורבנות הזה.

והאריה שעשוי מאבן, ולבו אבן, שואג את בדידותו אל על.

זהו בשר התותחים הבא.
זה דור העבדים הבא.

הייל.

---

ישראל; 16.6.16.