יום ראשון, 5 ביוני 2016

אוי לנו. ניצחנו.

ילד בן שמונה חווה מלחמה באופן ציורי למדי,
וכל יום שעובר מתגאה במדינתו ולוחמי ארצו
המהוללים אשר כובשים את השטחים האפשריים,



וכולם גיבורים גדולים.



ואנחנו, כתות א עד ו כמדומני, אולי רק א עד ג,
מתכנסים ללמוד במקלט של החבר אייזנברג, שאול,
שבדיוק בונה את ביתו.
שמסמן את בוא העשירים אל סביון.
אחר כך כבר חווינו את הבתים העשירים והמשפחות הנוראות.



---



ילד בן שמונה, ככה היה, בסביון, שחלק חפרו שוחות,
ולאבי היה הדבר מוכר מהיערות,
ולחלק היה מקלט לשכנים שם גרה ססיליה שהאח החורג הבכור חשק בה,
והמלחמה ותוצאותיה היתה הגאווה הלאומית של היהודי,
הקרבן שלפני עשרים שנה וקצת הובל לזבח,
ניצח את כוחות הרשע - דוד מול גולית.
ורבין הוא הסופר-מן.



---



רק שמונה מאות הרוגים ומשהו.



---



ומאז, בעקבות הפנומנליות של המבצעון הזה,
הנצחון המרשים הזה,
משיחי ישראל ניעורו.



ואנו בבוץ הכיבוש.
יודו-נאצים.
עכשיו אנחנו הגולית.



---



והעם משתחווה. וסיר הבשר מבעבע.



והבן-ימין, חדל האישים הזה.



והליברמן - חכם על קטנים הזה.



והבנט - אינפנטיל ללא ונטיל הזה.



והאיילת והרגב - זו בקרירות מבטה ומסוכנותה וזו בכוכבניותה הבהמית הללו.



והכחלון, נציג ההון המהוגן לכאורה הזה.



והעם הזה,
המולך שולל, מזניח את צאצאיו
ומסרב להתבגר,



עוד רגע יקיים מצעד צבאי.
מיד אחרי מצעד הגאווה.



---



אוי לנו.
ניצחנו.













אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה