הילד

כאן, במאמר המצורף יש את ליבת החולי החברתי, הכלכלי והאישי של האדם במאה העשרים ואחת.

וטוב לקרוא ולהבין עד כמה גדול העיוות.

לא. פרופסור יובל. הנך טועה ומטעה.

אין לשבח ילד על הצלחה, זה נכון.
אבל גם לא על מאמץ.

האמונה שיש להתאמץ משרתת היטב את האצילים,
את הפאודלים.

שהנתין יתוגמל בגין מאמץ. כדאי.

אבל הילד לא הנתין שלך ואתה אביו לא האציל שרודה בו.

אין לעודד ילד למאמץ. אין לשבח ילד על הצלחה.

יש לאהוב אותו, ולתת לו את הבטחון שבכל מקרה הוא אהוב.
זהו. כמה שיותר.
לא הפוטנציאל; לא המאמץ; לא ההצלחה; לא הכישורים -

הילד.

---

מה שמסתתר מאחורי השבח בגין מאמץ הוא בוז בגין אי מאמץ.
וזה מתכון ברור, כשאתה ממליץ לשבח כל משהו, רבים מתחילים לבוז על היפוכו.

ולכן, לא לשבח ולא לעודד ולא להקטין או לבוז
רק לאהוב את הילד בזכות קיומו, בזכות היותו כאן.

ומנגד לא עומדת האופציה של שנאה או אי אהבה.

שים לב פרופסור. הנך טועה ומטעה.