איך הילד ילמד לשרוד?

חל"ב (חינוך ולימוד ביתי)

איך הילד ילמד לשרוד? איך הוא יתמודד עם החיים?
ואיך אנחנו, ההורים, מתמודדים עם החיים? כיצד אנחנו שורדים?
לפלא יכול להיות הדבר כיצד הצלחנו לשרוד בתוך מערכת הכפייה והאילוף.
בתוך מערכת שלא רק שלא הניחה לנו כלים לחיים, אלא בעיקר כפתה עלינו
את הרעיון שיש למישהו חיצוני - זכות להכתיב לנו מה נכון לנו, מה עלינו לעשות
ומה לא.
מה ללמוד. ומה לא.
איך ללמוד. ואיך לא.
מתי ללמוד. ומתי לא.
עם מי להיות. ועם מי לא.
היכן להיות. והיכן לא.
ובעיקר כפתה עלינו המערכת את האמונה הצינית שכל זה לטובתנו. יהיה לטובתנו.
שעבוד ההווה למען עתיד. שטות מפוארת למדי. טריקית.
ודאי שזה לא היה לטובתנו אז, כאשר היינו ילדים,
זה לא לטובתנו אפילו היום.
כאשר אנו מבוגרים.
אנו המבוגרים שגדלו במכלאות החשיבה והשבי
מבלי כל התחשבות בטובתנו אנו - הילדים.
אף לא תשומת לב זעירה.

לפלא יכול להיות הדבר, אך אינו לפלא באמת.
שכן לא שרדנו. נפשנו פצועה.
עברנו אינוס מתמשך, תודעתי, רעיוני, חשיבתי ופיזי.
שטיפת מוח של מחנה השבי שמוקיע מתוכו כל היבט של חירות.

לכן אנחנו מודאגים כל כך, לכן איננו מרשים לעצמנו את הביטוי העצמי.
איבדנו את חוש ההבחנה והאבחנה לטובת בקורת ושיפוטיות.
חוש הכוון שלנו איבד את הצפון, המצפון התקלקל לנו.
אנחנו אשמים ולא לוקחים אחריות.
איננו רואים מה בין עיקר  לטפל – בין מזין לתפל.

ובעיקר איננו רואים את טובת הילד שזכינו להיות שלו.
מסנוורים מהמראה שהוא שם לנו הילד,
אנו עסוקים בעיקר בעצמנו,
אנחנו חיים בעידן נרקיסיסטי. זה מתלבש לנו יופי.

וכאשר אנו שואלים את השאלה הזו,
של איך יתמודד עם החיים,
איך ישרוד הילד,
זה לא מתוך דאגה שמא לא ישרוד, שמא לא יתמודד עם החיים,
זה מתוך חרדה שהילד הזה ילך בדרכו מבלי להסכים לכפיה.
זה מתוך חרדה שהילד הזה עשוי לקום וללכת, לקחת אחריות על חייו
ולמורת רוחנו לחיות באופן שנראה לנו מופקר, שונה, יוצא דופן (לא דווקא סביב מחוזות ההצלחה המדופלמת והמפונפנת), שיצא כנגד מוסכמות החברה.
ומי שדואג בתוכנו זה אמונת ההמון – שההמון והחברה מודאגים
שמא יצביע הילד על ערומו של המלך, ולכשיגדל עשוי להיות חריג, שונה.
ואז, איך ניראה אנחנו בחברה שבה אנו חיים?
אנו עשויים להיכשל מלהמשיך את המורשת על פיה
כל מערכת האימה והטרור – הם לטובת הילד.

הדאגה היא לא לילד. היא לנו.
שהדואג – לעצמו דואג.


במילים אחרות:
ילד שגדל במערכת אכפתית ואוהבת ישרוד את החיים באופן מובן מאליו,
הוא ידע להימלט מנחש ולגדל ירקות, הוא ידע לאהוב ולהיות נאהב,
הוא ידע לשמוח ולהיות עצוב, לשחק וליצור, סקרנותו לא תכבה ונרו לא יכבה.
הוא יתמודד עם החיים במידת האושר האפשרי: האישור הפנימי, העצמי, להיותו ראוי
לכל הטוב שבעולם - מבלי להיות תלוי במידות חיצוניות; במחיאת כפיים; או בגדי שרד.


"האם זה מתאים לכל אחד?"
לא.
לא מתאים למי שהעניין אינו בוער בעצמותיו.
לא מתאים לכל מי שמאמין בסדר החברתי הרווח. אנשי מוסכמות.
לא מתאים למי שאינו מסכים לעשות שינוי רדיקלי במובן של שורשי וקיצוני ולחזור אל הזכות שיש לנו כהורים למלא את חובתנו ולדאוג לתנאים האופטימאליים לילד, כשטובתו של הילד עומדת בראש סולם העדיפויות כקו מנחה.
טובתו של הילד לא מדברת על כך שתמיד יהיה לו קל בחיים, וייחסכו לו תסכולים,
אלה יהיו בכל מקרה, טובתו מדברת על החירות לחיות כמי שהוא,
לבטא את עצמו ולהיות מוקף בתנאים המתאימים לו ביותר באווירה משפחתית אוהדת.

השינוי המתחייב על מנת להגיע לשם הוא שינוי תודעתי, רעיוני, חשיבתי ופיזי.
עלינו לשטוף את מוחנו מתפיסת מחנה השבי שמוקיע מתוכו כל היבט של חירות
וללמוד מחדש את חירותנו.
מי שלא מתאים לו כל זה. חל"ב לא מתאים לו והוא לא מתאים לחל"ב.

---

ההוצאה ממסגרת אל חל"ב לעומת חל"ב מהתחלה

כאשר משפחה יוצאת אל דרך החינוך הביתי היא משתנה.
אותה משפחה הופכת לאחרת.
לא חשוב אם לפני כן היו במערכות חינוך קודמות או לא.
כפי שכל ילד שנוסף למשפחה משנה אותה.
התחנות שבדרך רלוונטיות היות וכרכרת המשפחה
הנהוגה בידי ההורים שהם גם הסוסים המושכים
מביאה בסופו של יום כל אחד מבני המשפחה אל יעדיו.
לפחות כשאיפה.