תקווה היא צד שני של געגוע

אני תוהה לעצמי- זה משהו שתפור עלי ורציתי לעשות מזמן- למה אני כל כך "נטולת חשק" לעשות את זה? מפחדת? זה לא ה דבר? אם לא אז מה כן?
זה לא ספציפית לזה, זה משהו שחוזר אצלי.

אבדן הכמיהה. ויתור על האין. האפשרות לטוב. מצמיתה. לא יהיו דרמות. הנפש לא תכיר את עצמה כשטוב לה. לא "יהיה טוב" אלא - עכשיו טוב.
תקווה היא צד שני של געגוע, היעדר תקווה היא גם במובנים רבים ויתור על הגעגוע, הייאוש המוכר והחביב עשוי לחמוק מהחיים – כשטוב.

זה לא נחווה אצלי כפחד מטוב. לא. אולי פחד שלא יהיה טוב.

את לא יכולה לחוות את זה כפחד מטוב. את מאמינה בכל לבך שאת באמת רוצה שהכל יהיה טוב אבל הנפש נבהלת. זה לא משהו שאת יכולה לשלוט בו אלא רק לראותו.
לזהות אותו.

חפשי את הפחד מהטוב. הוא קיים. העלי אותו אל מרכז הבמה ותני לו מקום.
הכירי בו.

ראי איך המשמעות של הטוב מדברת על שינוי עמוק באישיות שלך.
וזה למשל יכול להתבטא בשינוי חד וברור. או בהתבוננויות זעירות שמצביעות על מגמה.

לפני ארבעה חודשים לא היית מאמינה שאת יכולה להיות כל כך מאוזנת. את יכולה החיום לראות את האיזון הזה.
החמקמק.
העלאת היכולת להיות ולהתבונן מבלי להיסחף. אפילו היכולת האישית לקבל מעצמך דברים. ראי את אלה וברכי את עצמך.

נכון האיזון הזה הוא גם גלי אצלי. היו לי תקופות מאוזנות פחות או יותר ואז נפילות.

והוא מתייצב. את יותר יודעת איך להתייצב. ואיך לקום. בריאות זה בדיוק זה. היכולת ליפול ולקום.

אני קצת חוששת לחשוב ככה, כי כשמגיעות הנפילות נדמה לי שאצליח להתאושש מהן מהר יותר מכפי שבאמת אני מצליחה, ואז נוצר תסכול.

תסכול בכל מקרה שם. גם הוא צריך יחס.

התסכול הוא הנפילה עצמה.

התבונני היטב – מספיקה מחשבה לנפילה. המחשבה מזינה את הגוף. את הרגש.

שזה בדיוק תסכול. ולתסכול יש צפורניים והוא אוחז את עצמו ונאחז בעצמו. מסרב להרפות.

כאשר הנפש מיומנת. לאחר זמן מה שבו קבלה את תחושת הקיום המוחלטת באמצעות תסכול שהרי תסכול הוא יופי של תחושת קיום, אט אט היא משחררת אותו ומסכימה להתאזן.

עד מחשבת החדלון הבאה שמעלה תסכול וכן הלאה – הכל מתוך הצורך של הנפש לחוש את קיומה.

הנפש מבשילה עת בגרותה לזהות את קיומה גם בטוב. באחדות.
ללא נבדלותה המפוארת ותרומתה הגדולה לקיום העולמי, זה שמאשר לה את ערכה ואת המשמעות בחייה.
אז, הטוב מקבל משמעות אחרת לגמרי.

הטוב והטוב מאוד והמצוין אז הם הסקאלה.
זה לא שאין תסכולים או עצב.
זה שהכל בחסד גמור.

ההסכמה הזו קיימת אצלי כבר בהרבה מובנים. לפחות בהבנה. וכן. היא גם לעתים מקור לתסכול בעצמה.

בהבנה. כן. בראש כן. בנפש עדיין לא מופנמת לגמרי. זה עבודת חיים להסכים שכן יש בעיה אחת קטנה עם כל המבנה הנפשי. הילד הקטן. הוא לא מסכים. עד שכן

כן